<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין ההוצאה</h1>
<h2>דף כב.</h2>
באבל (פי"ב) תניא האיש כורך ומקשר את האיש אבל לא את האשה, והאשה כורכת ומקשרת את האיש ואת האשה. האיש משמש את האיש בחולי מעים אבל לא את האשה. והאשה משמשת את האיש ואת האשה בחולי מעיים. אבא שאול בן בטנית הי' אומר לבניו קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטליתי. ואיכא דקשיא לי' הא דגרסינן במנחות (מ"א א') גבי כלי קופסא חייבין בציצית אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שהיא פטורה מ"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא, בההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום דכתיב לועג לרש חרף עושהו, אלמא מטילין ציצית לטליתו של מת בתכריכיו. ופירשו רמינן ליה שמתירין אותם כמו שרינן ליה. והא בורכא, שבכל מקום בתלמוד הטלת ציצית לבגד נקרא כן, כגון (חולין ק"י א') לא הוי רמי חוטי, רמי תכלתא לפרזומא דאנשי ביתיה (סוכה י"א א') ועקירת התכלת מן הבגד קורין בתלמוד התרה, כגון מתירין מבגד לבגד, והוה ליה למימר שרינן ליה כאבא שאול דאמר התירו תכלת מטליתי. ועוד אכתי לא עיילתיה אפיקתיה, והלא בטלית הזקן שעשאה לכבודו אנו עסוקין ופטרוה מן הציצית, והוה ליה למימר לא עשאה לכבודו והטיל בה בההיא שעתא שרינן, ולישנא נמי דקאמר בההיא שעתא ודאי הכי משמע כלומר אע"פ שעד אותה שעה פטרנו אותה, באותה שעה ודאי אין פוטרין אותה, והיינו דקאמר ודאי. ודברי הבאי הם.
ואומרין בשם הרב ר' יצחק בן מלכי צדק ז"ל דכשנושאין המת לקברו מטילין תכלת לסדינו, שלא יהיו נושאי המטה מעוטפין בטליתות מצויצין והוא הולך בלא ציצית, וכשקוברין אותו בקברו מתירין הציצית ונוטלין אותו משם משום דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. וכמה דחוקה זו הסברא כיון שהטילו לו הציצית מ"מ מה צורך להם לחזור ולעקרו מהם, ועוד שזה לעג הגדול למתים וגנאי להם. וסמך הביאו לסברא זו של הרב ז"ל ממה שאמרו בפ' מי שמתו (ברכות י"ח א') במעשה דר' חייא ור' שמעון ברבי דהוה שדי תכלתיה דר' שמעון אקברי ואמר ליה ר' חייא דלייה שלא יאמרו למחר הן באין אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו, ואילו היה למתים ציצית בטליתות שלהן אין כאן משום לועג לרש כלל. וגם זו אינה ראיה שאעפ"כ כיון שאלו עסוקין במצות ואלו פטורין איכא משום לועג לרש אע"פ שנקבר בציצית כדרך החיים.
וחכמי הצרפתים הביאו ראי' להטיל להם ציצית בשעת קבורה, ממאי דאיתמר באגדה דמתי מדבר (ב"ב ע"ד א') דהוו רמו חוטא ואמרו ליה לרבה בר בר חנה מכדי הנך חוטי וחולייאתא אי כב"ש אי כב"ה איבעי לך למימנינהו ומייתי ומימר, אלמא רמו תכלתייהו. ויש שדוחין דהתם לא מתו על מטותיהן, אלא הם עצמם היו הולכים כל ערב תשעה באב וישנין בקברות שלהן, שהכרוז יוצא לפניהן צאו לחפור ולמחר הכרוז יוצא ואומר הבדלו החיים מן המתים ונבדלין החיים וחוזרין לבתיהם כדאיתא בהגדה במגילת קינות, לפיכך היו הולכין בטליתות שלהן כמו שהיו לבושין בהן, אבל מת דעלמא אין מטילין לו תכלת.
ואחרים הביאו בכאן ראיה ממה שאמרו (נדה ס"א ב') בבגד שאבד בו כלאים עושין אותו תכריכין למת משום דכתיב במתים חפשי. וזו אף לדבריהם קשיא למה לא חששו לזה בשעת הוצאתו לקבורה, אלא בגד שאבד בו כלאים לית ביה משום לועג לרש חרף עושהו שאין כלאים נכרין בו. ומיהו אפילו בכלאים גמורין מותר דתנן בפרק בתרא דכלאים תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהם משום כלאים, אלא דאפי' הכי אין הדבר ניכר ומתפרסם לכל כטלית בלא ציצית. ועוד שאף החיים מותרין בכך כשאינם מתחממים בהם, ואינן מכוונין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והמתים אינן נהנין ומתחממין בהן ולא מכוונין להנאתן. וגדולי רבותינו הצרפתים נסתפקו בזה עד שרבינו יצחק בן אברהם ז"ל צוה לתלמידיו שיטילו ציצית בסדינו ויחפו אותן בתוך כנפי כסותו מפני הספק הזה.
ואנו ברחמי שמים עמדנו על עיקר הדבר ונסלק הספק הזה מישראל. מצינו בברייתא במס' ציצית מז' מסכתות קטנות, דתניא התם אין מתירין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר, אמר אבא שאול אמר לי אבא כשאמות התר לי ציצית לפי שיש בה משום קדושה. וחכ"א אין בה משום קדושה אלא עושין אותה תכריך למת ומרדעת לחמור, זו היא החיצונה הזו. ומן הטעם הזה צוה אבא שאול לבניו להתיר תכלת מטליתו כדרך שצוה לו אביו לפי שיש בה משום קדושה. והלכה כדברי חכמים דקיי"ל תשמישי מצוה נזרקין. ומ"מ אפילו אבא שאול מודה בזקן שעשאה לכבודו דבההיא שעתא ודאי רמינן בה ציצית, דהתם ליכא משום קדושה כלל לפי שהטלית פטורה ואין הציצית שבה תשמיש מצוה כלל אלא משום לועג לרש. ונמצא שלדברי הכל מטילין תכלת לסדינו של מת, אלא שאבא שאול מטיל לו ציצית חדש לשם המת, וחושש שלא יהי' בציצית שיש לו מחיים משום תשמיש מצוה שיש בו משום קדושה, ורבנן שרו בין בשלו בין בחדש. ומכל מקום הדבר פשוט שדברי אבא שאול דברי יחיד הם והלכה כחכמים, ונמצאת קושיא זו בטלה. ואי קשיא לרבנן איך עושין אותו מרדעת לחמור הא איכא משום בזוי מצוה כדאמרינן באין מתירין מבגד לבגד, ואבא דכולהו דם (שבת כ"ב א'), לא קשיא ההיא בשרוצה בו ובמצותו אלא שנוטל מקצת חוטין מזה ונותן לזה ונמצא כמכחיש אותה מצוה, אבל הכא מאחר שבא לבטל הטלית ולעשותו מרדעת הוה ליה כסוכה לאחר שבעה דנזרק, כדקיי"ל בכל תשמישי מצוה. נמצינו למדים הלכה רווחת שאין קוברין את המת אלא בטלית שיש בה ציצית בין טלית חדשה בין טלית ישנה שלו המצויצת. וטעמא משום לועג לרש כדמפורש במנחות ואין כאן בית מיחוש.
<h2>דף קיד.</h2>
תניא (מ"ק כ"ז ב') בראשונה היתה יציאתו של מת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחים אותו ובורחין, עד שבא ר"ג הזקן ונהג קלות ראש בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו בכלי פשתן. אמר רב פפא והאידנא נהוג עלמא בצרדא בר זוזא. תניא ר' נתן אומר כסות היורדת עם האדם לשאול היא עולה עמו לעתיד לבא שנאמר תתהפך כחומר חותם יתיצבו כמו לבוש. (שבת קי"ד א') אמר להו ר' ינאי לבריה בני אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים, לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים, שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים, אלא בכלים האוליארין הבאים ממדינת הים שהן אדומין קצת. ירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג) ר' יאשיה מפקד אלבשוני חוורין חפיתין, אמרין ליה מה את טב מן רבך, אמר לון ומה אנא בהית בעובדוי. ר' ירמיה מפקד אלבישוני חוורין חפתין יהבון מסאני ברגלי וחוטרא בידי ויהבוני על סטרי, אין אתא משיחא הא אנא מעתד. ועכשיו נהגו העם בלבנים. וכן ראוי לעשות.
<h2>דף קלט:</h2>
בביצה שנולדה (ו' א') אמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה משא"כ בביצה, אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי אבל לא אשתהי משהינן ליה. ורב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה מ"ט י"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן ואפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. ופירש רש"י ז"ל בפרק תולין (קל"ט ב') מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממים כגון שמת בשבת ולמחרת י"ט, ונראה מדבריו שאין מתירין כן אלא בדאשתהי, למדה הרב ז"ל מאותה שאמרו שם בגמרא שלחו ליה בני בשכר ללוי מת בי"ט מהו ושלח להו מת בי"ט לא יתעסקו בו לא יהודאין ולא ארמאין לא בי"ט ראשון ולא בי"ט שני, ואקשינן עלה איני והא אמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי עובדא הוה בבי כנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה או מלאחריה ואתו לקמי' דר' יוחנן ואמר להו יתעסקו בו עממין ואמר רבא מת בי"ט ראשון כו' ומתרצינן לפי שאינן בני תורה. מ"מ מימר קאמרינן בעובדא דמעון די"ט הסמוך לשבת הוה ולא ידענא אי מלפניה ומשום דמשתהי אי מלאחריה ומשום דאשתהי, הא בי"ט דעלמא משהינן ליה. ודאמרינן לא אמרן אלא דאשתהי ורב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי, אי"ט שני קאמר לאעסוקי ביה ישראל, אבל י"ט ראשון לעממין דברי הכל אשתהי או משתהי דוקא.
ויש אומרים דעובדא דמעון הוא דהוה בי"ט הסמוך לשבת, והוא שהצריכם למיתי קמיה דר' יוחנן, ור' יוחנן התיר סתם וכל ימים טובים בכלל היתר. וזה הלשון יותר נראה, שאם נאמר במעשה דר' יוחנן שהיה כן לפי שהרואה ראה מעשה והזכירו ונסתפק לו בהיתרו של ר' יוחנן אם לאותו יום בלבד התיר או לכל ימים טובים דעלמא, אבל אנו נניח ספקות וסתומות ונלמוד מפשטא דמימרא דרבא דאמר בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין וסתם י"ט לאו בסמוך לשבת עסקינן, ועד כאן לא הוה ליה למר זוטרא לאוקמי מימרא דרבא בדאשתהי אלא בי"ט שני, דאיכא למימר ה"ק מי שמת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין בו ביום אבל למחר בי"ט שני אפי' ישראל יתעסקו בו באותו מת שמת בראשון, אבל מילתא די"ט ראשון בדאשתהי ליכא לאוקמי כלל, דסתם י"ט קאמרינן ולא בסמוך לשבת איירינן, ועוד מדפלגינן בי"ט שני בדאשתהי ולא איירינן בי"ט ראשון, ש"מ התם ליכא ספיקא לעממין. וליכא למימר דמר זוטרא אכולה מלתא קאמר לא אמרן אלא בדאשתהי, ורב אשי הוא דפליג אי"ט שני בלחוד, דאם כן הוה להו למימר בגמרא הכי ורב אשי אמר י"ט שני אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה מ"ט כו', מדקא פליג סתם אכולה מלתא דמר זוטרא קאי. וכן נראה דעת הגאונים ז"ל בחבוריהם דלא שנא יום טוב הסמוך לשבת ולא שנא יום טוב בפני עצמו בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל.
ויש אומרים שלא הוצרכו עממין אלא לקבורתו של מת ולתפירת בגדיו וכיוצא בהן מאבות מלאכות, אבל טלטולו והוצאתו במטה לבית הקברות מותר על ידי ישראל, לפי שהטלטול על ידי ככר או תינוק אינו גרוע מחמה לצל, וההוצאה מותרת היא דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כדברי ב"ה, והרי בשבת התירו הוצאת המת לכרמלית מפני כבוד הבריות כמו שכתבנו בפרק המצניע (צ"ד) ולפי דעתי שטעו בטלטול וטעו בהוצאה, לפי שהוצאת מת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין הוא שאין ב"ה אומרים בה מתוך, משום דלא שייך מתוך שהותרה אלא לצורך היום להנאת הגוף ממש דומה לאכילה כגון מדורה להתחמם כנגדה. וראיה לדברי מהא דאתמר בפ"ק דכתובות (ז' א') גבי מהו לבעול בתחלה רב פפא משמיה דרבא אמר בי"ט שרי בשבת אסור, ואמר ליה רב פפי לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, א"ל עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש, וא"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה נזדמן לו צבי בי"ט הואיל ואינו שוה לכל נפש הכי נמי דאסור למשחטיה, א"ל אנא צורך לכל נפש קאמינא וצבי נמי צורך לכל נפש הוא, לאפוקי מוגמר דאינו צורך לכל נפש. שמעינן מיהא בהדיא דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה דצורך כל נפש דומה לאכילה שהיא צורך לכל נפש, שאפי' באכילה עצמה אם נמצא בה שאינו צורך לכל נפש כגון צבי לדברי ר' אחא אסור היה לשוחטו, ובעינן נמי הנאה דגוף ממש דומה לאכילה לאפוקי תפירת בגדים ללובשן וכיוצא בהן דלאו הנאה הנכנסת לגופו של אדם כגון אכילה היא. הא במת לקברו דליכא שום צורך נפש בעולם דבר ברור הוא דלאו דומיא דאוכל נפש הוא ולא אמרינן ביה מתוך, אלא אבנים לבנין ופחות מהן הוא, כבר בטל טעמם בדין מתוך.
ואם תשאל נתיר מפני שאין הוצאה זו לגופה ואיסורה מדבריהם ומפני כבוד הבריות, זו הקולא נוטה לדעת הבאים להתיר הוצאת המת בשבת לרשות הרבים, וכבר אסרנו הענין למעלה (בענין מי שמתו מוטל לפניו) ועוד בכאן אסור יותר שהוצאה זו לקבורה כיון שסופה של קבורה לעשות ע"י עממין אין כאן משום כבוד הבריות לעסוק ישראל בהוצאתו ועממין בקבורתו, ולאו כמציל את המת מחמה לצל הוא, וזה הטעם בעצמו הוא שאוסר עלינו אפילו טלטולו ע"י ככר או תינוק, שלא אמרו ככר או תינוק אלא במת ומוטל בחמה אבל כאן במקום כבוד הוא מוטל ולצורך הקבורה לעממין אתה צריך, הם שקוברין אותו יוליכוהו לשם ויטלטלו אותו, וכ"ש שכל מתחיל בטלטול לצורך הוצאה צריך לחוש לטלטולו שלא יוציא, המחמירו בתחלתו משום סופו כדאמרינן בפרק כל הכלים (קכ"ד ב') אימר דשמעת להו לב"ש הוצאה טלטול מי שמעת להו, אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, והכא טלטול וכ"ש הוצאה כולן לצורך קבורה הן, והיא נעשית ע"י עממין, הילכך ליכא אפילו כבוד הבריות והכל נעשה ע"י עממין, תחלת דינא כסוף דינא.
והא דאמרינן אפי' למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא יש מפרשים דווקא לאלו המלאכות שאין בהם טורח אבל חפירת הקבר אסור, והוצרכו לזה מפני שהם סבורין שאפי' בחולו של מועד אסור ממשנת אין חופרין כוכין וקברות במועד (מ"ק ח' ב') וכ"ש ביום טוב אפי' שני, וזו דרך שבוש שלא מצינו בי"ט הפרש בין מלאכות של טורח או שאין בהן טרחות כלל, אלא כל שהוא מאבות מלאכות ותולדותיהן איסורן שוה בין שטוחן ברחיים או מדליק נר מנר דבר שוה הוא, ויותר היה ראוי לאסור גזיזת ההדס משום חשד מחפירת הקבר שהדבר יודע שהוא למת. אבל מה שאמרו אפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא רבותא קמ"ל, שאפי' אלו המלאכות שאינן מעכבות בקבורה, שהיה אפשר לכורכו בתכריכיו בלא תפירה ואפשר לו נמי בלא הדס ובלא חופה של חתנים ואפ"ה מותר, שאפילו כבוד שלו ומנהג בעלמא נתיר בו כחול. וכן כתוב בהלכות גדולות והלכתא מת ביו"ט שני של ר"ה מותר להתעסק בו בכל צרכו בין צרכי דידיה בין בצרכי קבר דאמר רבא כו'. ומשנת אין חופרין כוכין וקברות במועד אנו עתידין לפרש אותה בשער הזה לפנינו. ושם בהלכות ומותר ללוות את המת ביו"ט ראשון בתוך התחום, ומינה ביו"ט שני אפי' חוץ לתחום. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל, אלא שאני חוכך בחזרה לאחר הקבורה, שיש לומר שאין להם אלא אלפים אמה, ואין לנו בכל היוצאין חוץ לתחום אפילו ברשות בית דין לדבר מצוה אלא שיהא להם אלפים אמה ולהתיר להם חזרה בהבלעת תחומין, אבל לחזור יותר מד' אלפים לא, אבל כיון דיו"ט שני של דבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא כדאתמר ביום הכפורים (יומא ע"ז ב') וצריך תלמוד. וראיתי בתוספות שמעשה היה בצרפת ביו"ט שני והלכו אחרי המת רוכבים על סוסים עד מקום קבורה, וכמדומה מדבריהם שלא מיחו בידם חכמים שבאותו הדור, וחס ושלום שלא התירו רבותינו כן אלא במקום דלא אפשר, כענין ששנינו לגבי עדות החודש (ר"ה כ"ב א') מי שראה את החודש ואינו יכול להלך מוליכין אותו על החמור ואפילו במטה ואם צורך להם נוטלים בידם מקלות, השתא בעדות החודש שהיה צורך כל ישראל ודבר שמחללין עליו את השבת חששו לשבות זה ולא התירו אלא במקום דלא אפשר, כ"ש דבר קל שאינו דוחה שבת אפילו בעממין, הלכך לא מיבעיא הבאים משום כבוד שאסור אלא אפילו אבלים שחייבין לקברו אסור. ומיהו קוברים שצריכין לקברו במקום שאי אפשר מתירין להם אפילו לרכוב ע"י בהמה, דיו"ט שני לגבי צרכיו בכל דלא אפשר כחול שויוה רבנן. אמר ר' לוי בר חיתא אמר שמואל [מו"ק כ"ט ע"א] הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום וגו'.
וכתב בעל הלכות ועבדים דישראל אסור להון למיקבר מיתא בי"ט ראשון, דאמר רבא מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין ומאי עממין גוים, אבל עבדים לענין מלאכה דשבת וי"ט איתקוש למרייהו דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך, כל מלאכה דאסור ליה למריה למעבד אסור להו למיעבד ואי קברי מחינן להו, ע"כ דבריו. הוציא דבר זה ממה שאמרו בפרק החולץ (יבמות מ"ח ב') וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר, אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד המל, כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מל אמור הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר, אלא מיהו לא כל מלאכה אסורה להם ולא איתקש למרייהו אלא לצורך ישראל בלבד, דאיתמר בפרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות ט' א') גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד, עבד ואמה התושבין עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול, ר' שמעון אומר אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושים מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול ואמר רב אידי בר גרשום אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון. והיינו עבד ערל שהוזכר בפרק החולץ, וגזירת הכתוב הוא שיהו אסורין בעשיית מלאכה לצורך ישראל, שאלו בשאר גוים אמירה שלהם שבות, והלכך קבורת המת הזה לצורך ישראל הוא ואסור על ידם כדברי בעל הלכות ז"ל, אלא שאני אומר עבד ערל וגוי עובד ע"ז שלו שאינו תושב אינו בכלל איסור, שהרי לא הזכירה תורה אלא תושבים שקבלו עליהם שבע מצות והזהירה תורה על שביתתן בשבת לצורך ישראל, אבל אלו גוים ערלים אינן בכלל. [עי' תשו' הרשב"א ח"א סי' נ"ט]. ומ"מ לא נתברר לי מנין לו לבעל הלכות שיהא י"ט כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים, שאני אומר כיון דגזירת הכתוב הוא בשבת אין ללמוד ממנו י"ט, שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו, וא"ת אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש, עממין יוכיחו.
ולענין י"ט שני לישראל מצינו לרב אחא משבחא ז"ל שהחמיר בשאלתות [פרשת אחרי שאילתא צ"ד] ואמר היכא דליכא עממין יתעסקו בו ישראל אבל איכא עממין יתעסקו בו העממין, אבל בי"ט ראשון אע"ג דליכא עממין טרחינן ומייתינן להו משום דע"י ישראל אי אפשר. ולא נתברר לנו מי הכניסו לחומרא הזו שהרי אנו אומרים י"ט שני לגבי מת כחול שוויוה רבנן.
